אבא ואמא, אתם זוכרים אותי?

פרשיית "האישה מהדרום" הסעירה את המדינה במשך ימים ארוכים. מפאת כבוד הקוראים לא נכנס לפרטים, רק נאמר שקול צעקה רמה נשמע מקרית שמונה ועד אילת. הפרשנים והמומחים לא חסכו במילים נוקבות ושיגרו את חיצי האשמה ישירות לעבר רשויות הרווחה. 'הרי הם ידעו על מצבה של אותה אישה. מדוע לא נקטו בכל האמצעים כדי למנוע את הענין?!'. למרבה המזל במהרה התברר שהאישה הנ"ל אינה נגועה במחלה כפי שחשבו בתחילה, ומיד נשמעה צפירת ארגעה והודעות חזל"ש נפוצו לכל עבר. אך נדמה שגם הפעם הנטיה העיתונאית לאחוז בתפל ולשכוח את העיקר לא הכזיבה. האחריות של עובדת סוציאלית כזו או אחרת לאישה אומללה ומתוסבכת, היא הדבר המשני בסיפור הזה. המחדל האמיתי הוא ההפקרות הבלתי נתפסת שבה עשרות ילדים שחלקם לא מזמן חגגו בר מצווה מגיעים לשפל מאוס כזה. הרי לכל אחד מהם יש זוג הורים שהביאו אותו לעולם, שאמורים לגדל ולחנך אותו. איפה אתם הייתם בשנה האחרונה? איך ייתכן שמתחת האף שלכם מתרחש דבר כזה ולכם אין שום מושג? איך קרה שאצלכם בבית גדל ילד-זאב נצלן ובהמי כזה, שאפילו לא מתבייש במה שהוא עושה ורק לספר לחבר'ה בווטס-אפ על מעלליו? 

"שכחו אותי בבית"
כאשר קורה מקרה נורא בו הורים אומללים שוכחים את ילדם ברכב, מדינה שלימה מזדעזעת. כולנו נבהלים עד אימה שיקרה לנו דבר כזה ומקפידים להניח את הלפטופ או הסלולארי ליד האוצר הקטן שלנו כדי להבטיח שטרגדיה כזו לא תפקוד אותנו, חלילה. ומה תגידו אם אומר לכם שהיא מתרחשת מידי יום באלפי בתים בישראל?! הורים שוכחים על בסיס קבוע את הילד או הילדה המתוקים שלהם. לא ברכב. בבית. מול מאות ערוצי טלוויזיה או אינטרנט פתוח או עם אייפון משוכלל ביד. ההורים העסוקים זוכים לשקט תעשייתי נוח להפליא. הילדים לא רבים זה עם זה, לא מסתכנים בחציית כביש ולא נחבלים תוך כדי רכיבה על אופניים. אבל משהו רע, רע מאוד, קורה לנפש שלהם. היא צורכת חומר מסוכן וקטלני. היא סופגת עולם ערכים מופקר ומתירני. הילדים האלו עטופים בשפע כלכלי ופינוקים חומרניים על ימין ועל שמאל, אבל מחמיצים את הדבר היקר ביותר שילדים זקוקים לו. את המצרך החיוני שחשוב בשבילם כאוויר לנשימה. אבא ואמא שיהיו שם בשבילם. שיאהבו אותם, שיאמינו בהם, שיתמכו בהם, אבל גם שידעו לעצור אותם כשצריך. להגיד להם לא, להציב להם גבולות ולכוון אותם אל הדרך הנכונה. 

דרושים הורים
במדינת ישראל צומחים יותר מידי ילדים שגדלים לבד. יותר מידי ילדים שההורים שלהם מפחדים להגיד להם לא. שקצת לחץ, איומים או אפילו סתם שימוש בשיטת ה'כולם' המפורסמת ("לכולם בכיתה שלי כבר קנו/הרשו/נתנו... ורק אני המסכן ש..."), מפרקת לרסיסים את האחריות ההורית שלהם. זה נכון שמעולם לא היה קל להיות הורֶה ובדור הזה יותר מתמיד. זה גם נכון שלא נולדים עם זה. כמו נהיגה, כמו פתרון משוואה ריבועית, כמו קריאה וכתיבה – מי שלא ילמד לעשות את זה כמו שצריך – פשוט לא ידע. גם הורות היא מקצוע שצריך ללמוד ולהשתכלל בו כל הזמן. בפרט בעידן המודרני שקצב ההתרחשויות כה מהיר. מה שהספיק עם הילדים הגדולים, לא בהכרח יעבוד אצל הקטנים. זהו תחום שמצריך לימוד ושכלול כל הזמן. כיום ב"ה מי שמחפש את זה, לא יתקשה למצוא. שפע של ספרי הדרכה, סדנאות להנחיית הורים, כמו גם יעוץ מקצועי שלא בושה להיעזר בו כדי להצליח במשימה החשובה בעולם - לטפח ולחנך נשמות.

בשולי הדברים נעיר שבתחום כה חשוב היה מן הראוי שתהיה לקיחת אחריות ממלכתית. וכמו שהמדינה לא מאפשרת למי שלא למד כך וכך שיעורי נהיגה ומבחן תיאוריה וטסט, לנהוג ברכב, כך היא תעשה כל מאמץ לדחוף אנשים ללמוד כיצד להיות הורים. רעיון לדוגמא, לתשומת ליבם של חברי הכנסת: מתן קצבאות הילדים החודשי יותנה בהשתתפות בערב סדנאי בנושא שלוש פעמים בשנה. זה יקפיץ את ההורות בישראל כמה דרגות למעלה.

וזכני
כאשר נולד בן בכור נערך טקס מיוחד של 'פדיון הבן'. במהלכו שואל הכהן את האב הנרגש שאלה מוזרה "במה אתה מעונין יותר – בבנך הבכור או בחמישה סלעים של כסף?". כמובן שכל אב נורמאלי לא יהסס לרגע ויגיד "בוודאי שאני מעדיף את הבן שלי על פני הכסף". אך ייתכן שמדובר בשאלה משמעותית הרבה יותר שאינה נשאלת רק פעם בחיים אלא כמעט מידי יום. במה אתה בוחר – בעיתון, בשיחת הטלפון, בצפיה בחדשות בטלוויזיה, במענה למיילים, או בבנך – שרוצה לספר לך מה היה לו היום בבי"ס, שזקוק לנוכחותך בחייו, לעצתך, למילה טובה בעת הצורך כמו גם לאמירות נחרצות ולגבולות שיגנו עליו.

ריבונו של עולם, אנא ממך "וזכני לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי ה' יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש בה' דבקים. ומאירים את העולם בתורה ומעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא".